נושא: דימוי עצמי לילד עם קונצרטה

שלום עינת, הבן שלי בן 12 ונוטל קונצרטה שנתיים. הוא מרגיש בהבדל גדול ביחס של כולם אליו כשהוא עם הכדור (אנחנו קוראים לזה בבית ויטמין). יותר סבלנות, יותר קשב אליו גם מצד המשפחה הקרובה. השינוי ביחס הוא בגלל שהוא פחות משתטח על הרצפה, יש לו פחות תנועות לא רצוניות, פחות מלל, מגיב בפחות תסכול על מצבים ועוד וגם מצבו החברתי השתפר מאד (אציין שהוא מצטיין ומחונן מאובחן אין בעיה לימודית גם לפני הכדור הקושי הוא ההיפראקטיביות ואולי עוד שהו שאנחנו לא מבינים בו) הבעיה היא שהוא פיתח תסכול ודימוי נמוך דווקא מעצם הפער ביחס. הוא כל הזמן אומר שהוא לא הכדור. והאישיות שלו לא משתנה. ושאנחנו לא מקבלים אותו כמו שהוא. זה כשלעצמו הכי מכאיב לו. אציין שבלי הכדור הוא שמח יותר (כך לפחות נראה לי מבחוץ), אומר שהוא נהנה להסתובב וזה כיף, הדברנות כמובן לא מפריעה לו אלא רק זה שלא מקשיבים לו עד תום כי זז כל הזמן. ז"א, בלי הכדור, הוא סובל מהיחס השלילי, ועם הכדור, הוא מתוסכל למה מקבלים אותו יותר בזכות הכדור ולא בזכות מי שהוא. מה לעשות?? אני ממש מבינה אותו וגם כועסת על עצמי איך זה שאני סבלנית יותר לילד האהוב שלי רק כשהוא עם כימיקלים ולמרות שהקושי שלו אמיתי? (אבא שלו יותר מכיל אותו בלי הכדור אני מאד עסוקה וטרודה במהלך היום לא תמיד יש לי את הכוחות לכך).אשמח לדעתך איך אפשר להקל עליו? והאם יש דרך לשפר את מצבו והיחס אליו גם בלי הכדור?
תודה.

שלום,

נשמע מדברייך שבנך מאד רגיש וכן מודע למצבו – מבין את ההשפעה של הכדור על ההתנהגות שלו, וחש ביחס המשתנה של הסביבה אליו כאשר הוא עם ובלי כדור.

הוא מעלה בקשה שתקבלו אותו בסביבתו הקרובה כמות שהוא. אין ספק שזה מתסכל מבחינתו לדעת שיש בו חלקים שקשה לאחרים לפגוש בהם. כלומר, שקשה לאחרים לשאת את הדברנות הרבה, את התזזיתיות הרבה ואת סף התסכול הנמוך. כתבת גם שהוא פיתח תסכול ודימוי עצמי נמוך בשל העובדה שאחרים מתקשים בעצם לפגוש בו כפי שהוא באמת.

תחושות אלה מאפיינות הרבה פעמים ילדים ובוגרים המתמודדים עם הפרעת קשב וריכוז. והמענה לכך בעיניי הוא טיפול רגשי, אשר יאפשר לו לקבל את עצם העובדה שהוא מתמודד עם הפרעה שכזו. נשמע שהדימוי העצמי הלימודי שלו לא נפגע, כנראה בזכות זה שהוא מחונן ולכן יכול לפצות על הקשיים שמעוררת הפרעת קשב וריכוז. עם זאת, הדימוי העצמי, הנוגע בשאלות חשובות כמו מי אני, מה הערך שלי ואיך אחרים מקבלים אותי, כן נפגע.

בתהליך טיפולי שכזה יש מפגש עם הכאב המלווה אותו, וכן מעין תהליך של השלמה עם "מום" – מערך של תכונות שיש בי שלא מרצוני, שנולדתי איתן, אשר משפיעות על מי שאני ועל איך שאחרים מתייחסים אליי.

במקביל לכך בשיחות שלכם איתו חשוב לבטא אמפתיה כלפי התחושה שלו (ונראה שזה באמת מעציב אותך שכך הוא מרגיש) – שזה באמת מכאיב ואולי אפילו מאכזב לגלות שגם למשפחתו לא קל במצבים שונים לפגוש את הפרעת הקשב והריכוז. ובעצם – זה מכאיב ומאכזב לפגוש שוב ושוב את זה שהוא מתמודד עם הפרעת קשב וריכוז.

הייתי מציעה שלא להתייחס לכך בהכללה, אלא לנסות ולפרק את ההתמודדות שלכם עמו לדוגמאות שונות. למשל מה בתוך זה יותר קל לכם להכיל, ומה יותר קשה. אפשר גם להסביר לו למה (יש להניח שמה שקורה אתכם גם קורה עם חבריו). אפשר לאחר שתדברו על כך גם להחליט שמנסים בסוף השבוע שלא ייקח כדור, ולהסכים שתדברו יחד כאשר יעלו קשיים מסוימים, עם מאמץ הדדי להצליח ולהכיל את המצבים הללו. תהליך כזה עם דיאלוג ביניכם יאפשר לכם לראות יותר מקרוב את נקודת מבטו, ומנגד יאפשר לו יותר מקרוב לראות את נקודת המבט שלכם.

כאשר ישנה הפרעת קשב וריכוז משמעותית זהו תהליך התמודדות של הילד עצמו, אך גם של משפחתו - גם אחיו וגם הוריו. אין ספק שזה מאתגר יותר להיות הורה לילד עם הפרעת קשב וריכוז. התחושות שאת מעלה, בהן כעס עצמי על היחס שלך אליו, מלוות הרבה פעמים הורים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז. בדומה למה שכתבתי לגבי התהליך העצמי שהוא צריך לעבור, הייתי מציעה גם לכם לפנות למספר פגישות של הדרכת הורים כדי לתת מקום לתחושות אלה – ההורות אשר נכנסים אליה קשיים והתמודדויות נוספים, והתחושות המורכבות שהיא מעלה
.
לסיום אכתוב שבנך מבטא תסכול ורגשות אשר אינם פשוטים לו ולכם, אך בתוך כך נראה שגם טמונה אפשרות לצמיחה – להשלמה שלו עם הקשיים עמם מתמודד, וכן לדיאלוג ולהבנה הדדית רבה יותר ביניכם.

עינת

עינת שלום,
תודה על תשובתך. כל דברייך נכונים ומדוייקים.
שאלתי הראשונה, האם טיפול ריגשי נכון יכול לייתר לגמרי את הצורך בכדורים? (הנוירולוג בשעתו אחר שחלק גדול מהבעיה שלו היא רגשית)
שאלתי השניה, האם טיפול הומאופתי יכול לסייע לסימפטומים?
שאלתי השלישית, האם ייתכן כי חלק מהסימפטומים אינם נובעים מadhd אלא דווקא מהמחוננות? (קראתי שלפעמים מתבלבלים באבחנה) ואז צריך אבחון חוזר..?
שאלתי הרביעית הנוגעת להמלצתך לטיפול - מהו הטיפול הריגשי המתאים בשלב הזה? אני יודעת שיש המון שיטות, וברובן הוא כבר השתתף בעבר, עקב האבחון כadhd ועוד לפני שאובחן כמחונן: למשל היה בשחייה טיפולית במשך שנתיים, השתתף בסדנת מיומנויות פעמיים בעבר (אחת פרטית במכון שמיים, ואחת מהשירות הפסיכולוי בהמלצת ביה"ס, היה בשיחות אצל פסיכולוגית פרטית (10 מפגשים והיא חשבה שיש לו pdd אז עזבנו), והיום הוא בטיפול בשיטת cbt בביה"ס אצל היועצת, שם יש אמון גדול אך אין עקביות כי כל פעם יש משהו שצץ ומפגשים לא מתקיימים וזה כבר פוגע באמון לצערי)

לגבי המצב היום: מצד אחד לאחרונה התבגר מאד וגם מצבו החברתי השתפר, למזלנו ושמחתנו, בזכות חבר אחד בכיתה שמקבל אותו ממש כמו שהוא, מבין אותו ואוהב אותו מאד וזה משליך על כל ההרגשה שלו ועל היחס אליו מצד חברים אחרים בכיתה (החשש שלי שאם החבר לא יהיה שם הכל יתערער שוב)

אבל מצד שני עדיין יש את הקשיים הרגילים גם עם הכדור, שאמנם מפחית את התזזיתיות, וההשתטחויות והוא פחות רגיש, אבל גם עם הכדור יש ממש קצוות בסף הרגישות ובהתנהגות - רגע אחד הוא מאושר ובטוח ונהנה עם חבריו, פחות רגיש לטריגרים ורגע אחר - הוא יוצא באמירות שכולם שונאים אותו, והחיים שלו דפוקים וחבל שנולד וכיוצ"ב...!! אולי חלק קשור לגיל ההתבגרות אבל ההתפרצויות והביטויים בהם הוא משתמש קיצוניים מאד, הטריגרים הם בעיקר על רקע קשיי תקשורת עם אחיו שבשבילו זה המדד הכי גדול למצבו כי זה אח!!, שזה מגיע לאלימות ממש, או כשהוא חושב שאני לא מבינה אותו ולא מתייחסת אלי מספיק ואז הוא אומר שהכל בגללי, או אפילו כשהוא מפסיד במשחק ויוצא לו קלף גרוע!

לכן אני תוהה מה הטיפול המתאים בשלב הזה? אולי לבצע אבחון נוסף ל- adhd? אולי שוב סדנת מיומנויות להתמודד עם תסכולים? אולי לנסות טיפול הומאופתי ? עוד שיחות?
אציין כי אני ממש חוששת מה יהיה בחט"ב של המחוננים, שם התחרות גדולה, ויש את הבעיות הייחודיות למסגרת כזו? אציין כי הוא אני הופתעתי שהואא בחר להיות בחט"ב מחוננים ולא בכיתת מדעים או מופ"ת (עד היום למד בכיתה רגילה והיה במרכז העשרה פעם בשבוע), וזה למרות שגם במרכז ההעשרה אין לו חברים והוא מספר שלא משתפים אותו והוא לא מקובל.

אודה לתשובתך מה הלאה מבחינת סוג הטיפול בו.

שלום,

אענה על שאלותייך לפי הסדר:
טיפול רגשי לרוב אינו מייתר את הצורך בטיפול תרופתי, במידה וקיימת הפרעת קשב וריכוז. עם זאת חשוב לדעת שהריטלין (או תרופה אחרת) אינם פותרים את כל הקשיים הנובעים מהפרעת הקשב והריכוז. וכאן חשיבותו של הטיפול הרגשי - הוא מסייע להתמודד עם ההשלכות הרגשיות של הפרעת הקשב והריכוז. לדוגמא הקשיים הרגשיים שאת ציינת – הדימוי העצמי אשר נותר פגיע, הקושי בוויסות רגשות וקשיים חברתיים. בנוסף טיפול רגשי גם יכול להקנות כלים להתמודדות פרקטית עם קשיים שונים, כגון הקושי בהתארגנות בזמן ובמרחב, אימפולסיביות וכד'.

אין לי מספיק ידע בנושא הטיפול ההומאופטי כדי להתייחס לתועלת שלו. פעמים רבות הבחירה בשימוש בכך גם תלויה בעמדה האישית כלפי טיפול אלטרנטיבי.

אכן קיימים סימפטומים מסוימים שעשויים להיות משותפים למחוננות ול ADHD (כגון חוסר שקט בכיתה מסיבות שונות, תחושת שעמום, חוסר עניין והשקעה). לכן חשוב שמי שמאבחן ייקח זאת בחשבון. עם זאת ציינת שהקונצרטה עוזרת לו מאד וכן מפחיתה אימפולסיביות, כך שאולי זה בכל זאת מרמז שקיימת הפרעת קשב וריכוז.

הייתי ממליצה לכם לפנות לטיפול פסיכולוגי, בו המוקד יהיה הדימוי העצמי הפגוע, אשר מוביל לסף תסכול נמוך, לפגיעות רבה, לקושי בוויסות רגשי ולקשיים חברתיים. לא הייתי ממליצה על סדנה להתמודדות עם תסכולים, מאחר והתסכול הוא לא שורש הבעיה, אלא תוצר של הדימוי העצמי הפגוע. אפשר לנסות טיפול הומאופתי אם אתם רוצים לבחון את ההשפעה שלו, אך בעיניי זה לא יכול להיות תחליף לטיפול רגשי. כמו כן במקביל לטיפול של בנכם הייתי ממליצה שתהיינה פגישות גם עבורכם (הדרכת הורים), על מנת שיהיה מקום גם לשאלות המטרידות אתכם כהורים, ועל מנת להבין טוב יותר את צרכיו הרגשיים של בנכם.

עינת

עינת,

תודה רבה לך על דברייך, הסתכלותך מעמיקה, מדויקת ורגישה גם יחד.
אשמח לקבל ממך מידע גם לגבי אפשרות הטיפול דרך הקליניקה שלך.

תודה והמשך ערב טוב

הי,
הקליניקה שלי נמצאת בקיבוץ ברור חיל.
את מוזמנת להתקשר.
המספר שלי הוא 054-6744136

עינת