הי מיכל,
כתבת שבנך כבר גדול, ואת צודקת. בגיל 9 כבר ישנה הבנה עמוקה יותר לגבי התהליכים הקשורים במוות, ובעיקר הסופיות שבו. בכל גיל זה נכון לדבר עם הילד באופן כנה, בהתאם למידת ההבנה שלו והיכולת הרגשית שלו לפגוש בדברים, ובטח שגם בגיל זה.
האם את יודעת מה היה הטריגר לעיסוק שלו במוות? האם נחשף למוות כלשהו במשפחה? האם למוות במשפחה של חבר? האם ראה או קרא משהו שקשור לכך? זה חשוב בעיניי כדי להבין יותר את מה שמתעורר בתוכו.
המוות מעמת עם נושא הפרידה הסופית, דבר שמעורר כאב רב, גם אצלנו המבוגרים ובוודאי שאצל ילדים. בנוסף, אצל ילדים המוות גם מקושר לתלות במבוגרים. הידיעה שההורים שאני כל כך זקוק להם עשויים למות, היא מפחידה מאד (מה אעשה עם אאבד את אחד ההורים או חלילה את שניהם? מי יטפל בי וידאג לי?). ילדים גם אינם "מתנחמים" בכך שההורה עשוי למות רק בעוד זמן רב, מאחר וקשה להם לתפוס רגשית את העובדה שיום אחד יהפכו להיות עצמאיים ופחות תלויים בהוריהם.
הייתי מציעה ראשית כל להיות אמפתיים לפחד ולכאב שלו, ולתת להם לגיטימציה. כלומר לא למהר ולהרגיע – "זה לא יקרה, אין לך ממה לדאוג וכד'...", אלא לומר שהמחשבה שהאנשים הקרובים אליו ימותו, היא באמת מעציבה. אפשר גם לומר שהרבה אנשים מרגישים ככה כאשר מישהו קרוב להם נפטר. ואפשר גם לשתף בכך שגם אתם תחושו עצב רב אם חלילה יקרה משהו לאחד מההורים שלכם, וזה באמת כואב שאלה דרכם של החיים, שבסוף יש מוות.
דבר נוסף, המתייחס לתחושות התלות, הוא לומר לו שאתם ההורים תמותו רק כאשר הוא כבר יהיה גדול. זה עדיין יהיה כואב מאד, אבל זה יקרה בגיל שהוא כבר יוכל לדאוג לעצמו היטב, אולי אפילו יהיה אבא בעצמו. ובכל מקרה יש אנשים נוספים סביבו שאוהבים אותו ויהיו לצדו – אחים, דודים וכד'.
האם פרט לרגעים אלה של בכי אתם רואים בו שינוי כלשהו? האם הוא נהיה עצוב יותר באופן כללי? האם מתקשה להירדם? האם מתקשה להיפרד מכם? חשוב לשים לב מה עוד מלווה את העיסוק במוות ובחשש ממנו.
במידה ואין שינויים בתפקודו, אני מניחה שהעיסוק בכך יחלוף מאליו בעוד זמן מסוים. אולם אם ישנם שינויים בתפקודו או במצב רוחו, וכן אם התקפי בכי אלה ימשכו עוד מספר שבועות, הייתי מציעה לכם לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג או פסיכולוגית ילדים, כדי לבחון מה עוד מלווה את העיסוק בכך, וכן האם יש צורך בטיפול עבורו.
עינת
