שלום לך,
התקפי זעם הם בהחלט דבר מתסכל, בעיקר כי הם מותירים את כולם חסרי אונים. בתכם חסרת אונים – היא לא מוצאת דרך יעילה יותר ורגועה יותר לבטא את התסכול שלה, ואתם חסרי אונים כשאתם לא מצליחים להרגיע אותה. וכאשר זה חוזר שוב ושוב, אין לי ספק שזה מעורר תסכול, דאגה, כעס וחשש מפני הבאות, בכל פעם שהתקף חדש עומד להתחיל.
כתבת שבגן ההתנהגות שלה אחרת, והגננות אינן מכירות את ההתקפים האלה. זה פרט משמעותי מאד. שכן כאשר יש לילד התפרצויות זעם שכאלה גם בגן וגם בבית, זה מלמד אותנו שיש לו כוחות ויכולת נמוכים להתאפק, לדחות סיפוקים ולשאת תסכולים. ואילו כאשר קיים הבדל בין הבית לבין הגן, זה מלמד אותנו שיש לה יכולות כאלה במידה מסוימת.
וכאן באמת עולה השאלה מדוע בבית זה מתרחש אחרת? מדוע בבית היא לא מגלה את היכולות ואת הכישורים ההתנהגותיים שהיא כן מגלה בגן? התשובה הראשונה והפשוטה ביותר היא שבבית כולנו מרגישים חופשיים יותר. כולנו, גם המבוגרים, מרגישים משוחררים יותר להתנהג באופנים שאולי לא היינו מתנהגים בהם במקומות הלימוד או העבודה שלנו. אבל עדיין, זה לא מסביר את התמונה כולה, מאחר ומהתיאור שלך נראה שסף התסכול שלה בבית הוא מאד נמוך.
כתבת שמאז ומתמיד היא היתה ילדה מאתגרת, כך שנראה שדפוסים אלה הלכו והתגבשו לאט לאט עם שנים, ובאים לידי ביטוי באופן עוצמתי יותר כעת, כאשר היא מגיעה לשלב שבו חשוב לה יותר לעמוד על שלה, ובו היא מזהה באופן ברור יותר את צרכיה.
כתבת גם שניסיתם הרבה שיטות, החל מהסברים וחיזוקים חיוביים, ועד לכעס, התעלמות ועונשים. אני בהחלט יכולה להבין את הצורך לנסות כל אפשרות, כדי לגלות מה יעבוד. וגם יתכן שאין דבר אחד שמתאים לכל הסיטואציות. יתכן שלעיתים מתאים כך ולעיתים אחרת.
זה מוביל אותי לדבר המרכזי שאני רוצה להציע לכם, והוא עוד לפני שלב הפעולה, להתמקד בשלב ההבנה. נסו בשבוע הקרוב, בסיטואציות כאלה של התקפי זעם, להבין מה עורר בה את הזעם (לעיתים תוכלו לעשות זאת תוך כדי התקף הזעם, ולעיתים רק אחרי שהוא חולף). כלומר, מה לדעתכם היא רצתה, מה לדעתם היא הרגישה (גם אם מה שהיא מבקשת הוא לא לגיטימי מאיזושהי סיבה). לדוגמא, כאשר היא מתפרצת מאחר ולא קירבת אותה לשולחן, יתכן והיא מרגישה שלא מבינים את מה שהיא רוצה (גם אם היא לא הביעה את הבקשה שלה במילים. ילדים קטנים עדיין מצפים שנבין את שהתכוונו אליו כאילו מתוך ניחוש...), ולכן זה מעורר בה תסכול וכעס (וכן, אולי אפילו ממש זעם...).
נראה שבבית בתכם אינה מצליחה למצוא דרך יעילה יותר להתמודד עם הכעס. לכן צריך לעזור לה להתאמן בבית על הרחבת היכולת לשאת תסכולים ועל חיזוק היכולת לווסת את תחושותיה. לכן הייתי מציעה בהתחלה רק להחזיר לה במילים את מה שאתם מבינים שקרה. למשל – "רצית להיות קרובה יותר לשולחן ואנחנו לא הבנו את זה. זה מכעיס אותך, אבל הנה, עכשיו נקרב אותך לשולחן...".
אם במהירות מגיע השלב שבו כבר לא ניתן להשתמש במילים בשל עוצמות הכעס, הייתי מציעה לחפש בכל דרך את מה שעשוי להרגיע אותה באופן חיובי. כגון חיבוק, או שיר שאוהבת. אם היא לא מאפשרת להתקרב אליה, חשוב פשוט להישאר לידה ולהמתין, עד שתיפתח אפשרות מצדה להשתמש בכם. אני מאמינה שאחרי חזרה של התנסויות כאלה, משהו מדרך ההרגעה שלכם יופנם אצלה בהדרגה.
חיזוק שלילי (התעלמות, כעס) הוא פחות רצוי בעיניי, שכן מאחר ונראה שהיא לא מצליחה לעשות אחרת, סיכוי טוב שעונש לא יעזור לה להצליח בכך. רק אם אתם מרגישים שהבכי הוא מניפולטיבי כדאי לשקול לעשות אחרת, אבל נשמע מהתיאור שלך שזה לא כך.
דבר אחרון לפני סיום, כתבת ששום דבר לא השתנה בבית, חשוב עם זאת לזכור שלעיתים ישנו מצב מתמשך שמעורר קושי (כלומר לא רק משהו עכשווי). לדוגמא, ילד אמצעי שחש כל הזמן את המתח סביב מקומו במשפחה. חוויה כזו יכולה להתעורר גם ללא קשר למיקום בין האחים, ומובילה למעין דריכות מוגברת ורגישות ליחס מצד האחרים.
ולסיום, הייתי מציעה לכם לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוגית ילדים. פגישות שכאלה, בהן תוכלו לתאר לעומק ובפירוט סיטואציות שונות מחיי היום יום, עשויות בהחלט לסייע לכם להבין יותר את הקושי של בתכם, ולמצוא דרכים יעילות להתמודדות, שיתרמו לכם ולה.
עינת
