שם בדוי סיפור מוכר בעיר מגוריי.
בגיל קטן אבא שלי עזב אותנו, השאיר את אמי עם חובות גדולים,היא עבדה לילות כימים על מנת להשים על שולחננו פרוסת לחם. אבי היה צועק עליי וגורם לי לפחד ממנו,לא הייתי קוראת לו אבא. אם רציתי לפנות אליו הייתי פונה ישירות ב"תקשיב". כשהוא לא היה נמצא הייתי אומרת "הוא",הוא איים על אמא שלי שירצח אותה ועשה לי ולאחותי פאדיחות,סבלתי מהצקות איומות שאמי מבוגרת והוריי גרושים בבית הספר היסודי סבלתי בלי סוף. (אני כותבת הכל אולי זה חשוב להבנה).
יש דברים שהדחקתי ואני לא זוכרת ויש דברים שאני מרגישה שפשוט הכל חוזר אליי, אני לומדת לבחינה חשובה ויש דברים בראש שלי,הראש שלי ללא נחת. אני בטוחה שזה גם בגלל שאמי לא התנתקה מזה מספיק וכי בנוסף היא המטפלת העיקרית בסבתי, אימא שלה ,למרות שיש כל כך הרבה אחים שלא אכפת להם.
אני דואגת לאמא שלי, קשה שיש רק הורה אחד ויש לי כל כך הרבה חרדות לגביה ומתוך כל זה אני לא מצליחה לבנות את העתיד ואת החיים שלי.
מה לעשות, איך לנהל את הזמן שלי, איך לבנות את העתיד שלי עם כל הגירויים הפנימיים והמציקים האלו. איך לעזור לאמא שלי נפשית ולהרים אותה וגם את עצמי? איך להצליח בלימוד? מרגישה שאני לא מה שהייתי אותה אחת חרשנית שכולם מתפלאים מחכמתה. זו שקינאה בחכמים על מנת גם להיות והצליחה. מרגישה שאין לי טעם.
בבקשה תעזרי לי
