איך אפשר לטפל באנורקסיה בגיל ההתבגרות?

שאלה

שלום עינת,

קוראים לי רויטל. אני בת 14.5, שוקלת 45 ובגובה 1.64.

לפני שנה הייתי ילדה שמנמונת, אכלתי הרבה. שקלתי 56 ק"ג אבל זה לא הפריע לי. הייתי מוקפת בחברות, הצלחתי מאד בלימודים והמורים אהבו אותי. הייתי ילדה מאד שמחה.

לפני חצי שנה עברתי לתיכון. אנחנו לומדים עד שעות מאוחרות יחסית וגם יש לי חוגים ופעולות של הצופים, וכך יצא שהתחלתי לאכול פחות. הרבה אנשים העירו לי שמאד רזיתי וזה עודד אותי. אמרתי לעצמי שהם צודקים ושבאמת רזיתי. אבל אז חשבתי לעצמי שאם לא שמתי לב קודם שהייתי שמנה, אז אולי אני עדיין שמנה? לאט לאט התחלתי להוריד בכמויות של האוכל עד שבסוף כמעט לא אכלתי. יצאתי לריצה כל יום, התכנסתי בתוך עצמי ונכנסתי לדיכאון.

אחרי חודשיים כבר לא היה לי כוח לשום פעילות גופנית. הייתי עייפה ובדיכאון. בכיתי מכל שטות. בשלב הזה ההורים שלי שמו לב למצב וניסו לגרום לי לאכול בחזרה, אבל זה היה לי קשה מאד. הייתי עוד יותר עצבנית והיו לי ייסורי מצפון על כל דבר שאכלתי. הגוף שלי הפך לשלד ואכלתי רק 200 קלוריות ליום.

עכשיו אני מנסה מאד להשתפר, וגם ההורים שלי מנסים לעזור לי בזה, אבל יש כמה דברים שמפריעים לי ואשמח מאד מאד אם תעזרי לי.

אני מפחדת לאכול –אני לא רוצה יותר לרזות אבל ממש פוחדת להשמין. מפחיד אותו מסעדות. אני מוותרת על הרבה בילויים חברתיים כי אני פוחדת שיהיה משהו שרק אני לא אוכל.

החברות שלי שמו לב שרזיתי ושאני אוכלת פחות. יש כאלה שאפילו מתחילות לחקות אותי וזה מפריע לי כי אני יודעת שזה לא בריא. ויש בנות שמנסות לדחוף לי אוכל וזה מרגיז. מבחינתן אני רזה ומותר לי לאכול הכל.

אין לי ביטחון עצמי. אני לא יודעת לאן הוא נעלם. כל החברות שלי מתעסקות בבנים ומחליפות חברים ואני לגמרי בחוץ. חשבתי שאם אני אהיה יותר רזה אז יעלה לי הביטחון אבל זה ממש לא נכון. אני שונאת את עצמי על זה שאין לי כוח לעשות כלום ועל זה שאני שמנה (לפעמים חוזרות המחשבות האלה).

אשמח מאד מאד אם תייעצי לי ותכווני אותי מה אפשר לעשות. ממש סליחה אם יצא ארוך מדי, פשוט רציתי להסביר את עצמי הכי טוב שאפשר.

תודה מראש,

רויטל.

תשובה

שלום רויטל,

זה בסדר שיצא ארוך... זה עוזר לי להבין טוב יותר עם מה את מתמודדת.

אני מבינה שמאד קשה לך מאז שהתחילו השינויים באכילה - המצב רוח השתנה, הביטחון העצמי ירד, ויש הרבה מחשבות ועיסוק באוכל. נראה כאילו יש רויטל אחרת ממה שתיארת בהתחלה - פחות שמחה, פחות נהנית, פחות אוהבת את עצמה.

מה שאת מתארת מאד אופייני להפרעת אכילה - דיאטה פשוטה הופכת בהדרגה לקושי משמעותי באכילה, ועם הזמן גם מתווספות מחשבות בלתי פוסקות בעניין, חישובים ופחדים.

כתבת שאת לא רוצה לרזות יותר וזה מאד חשוב ומשמעותי!

זה הצעד הראשון בדרך לשינוי.

אבל לא תמיד זה מספיק, ונראה לי שזה בדיוק מה שאת מספרת לי -

שיש פחד גדול מעלייה במקל ושקשה להתחיל לאכול פתאום יותר.

מה שעשוי לעזור לך זה שני דברים - טיפול פסיכולוגי ופגישות עם דיאטנית.

המטרה של הטיפול הפסיכולוגי היא לעזור לך להתמודד עם הפחדים שאת מתארת, ולתת לך כלים ותמיכה שיעזרו לך לחזור לאכול. וחשוב מזה - שיעזרו לך להחזיר את רויטל השמחה והחברותית.

המטרה של הטיפול התזונתי היא להדריך אותך באכילה - מה צריך לאכול וכמה. ברור לי שקיים פחד מעלייה במשקל. אבל חשוב שתדעי שהמטרה של הפגישות היא להחזיר אותך למשקל תקין (כרגע המשקל שלך נמוך מדי מבחינה בריאותית) ולאחר מכן לעזור לך לשמור על המשקל.

כלומר, אולי קיים חשש שברגע שתתחילי לאכול העניין יצא משליטה ותאכלי יותר מדי. וכאן חשובה העזרה של הדיאטנית - איתה תדעי שתעלי במשקל רק עד לאן שצריך ולא מעבר לזה. ובנוסף, היא זו שתיקח אחריות על התפריט ואת לא תצטרכי להמשיך ולחשב קלוריות ולהתעסק במה לאכול.

שני הגורמים האלה חשובים (פסיכולוגית ודיאטנית) כדי להצליח לצאת מהפרעת אכילה. זה לא פשוט לעשות את זה לבד.

אני מבינה שההורים שלך מיודעים ושותפים וזה חשוב מאד. כדאי שתשתפי אותם גם בצורך בקבלת עזרה. ישנן גם מרפאות ציבוריות שמטפלות בהפרעות אכילה. תוכלו לבדוק מה קיים באזור המגורים שלך.

שיהיה בהצלחה,

עינת

רוצים לדעת עוד על אנורקסיה או אנורקסיות? לחצו כאן!